ריבית פיגורים

צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי) משנת 1970, שהוצא מכוח חוק הריבית (1957), מגדיר ריבית פיגורים כ- "ריבית המשתלמת על סכום כלשהו בקשר עם מילווה שלא שולם במועד פרעונו, בעד התקופה שבין המועד שנקבע בתנאי המילווה לפירעונו של אותו סכום לבין מועד פרעונו בפועל". במילים פשוטות, מדובר בסכום שהבנק מחייב את הלווה לשלם בגין פיגור בהחזר ההלוואה.

הוראות החוק תוקנו מספר פעמים במהלך השנים. עד שנת 2002 הבנקים ניצלו את החוק משנת 1985 שהתיר להם לגבות 17% ריבית על פיגורים במשכנתאות. מאז, נקבע כי ריבית הפיגורים המקסימאלית שווה לריבית הפריים + 6.5%, ושיעורה מתפרסם על ידי החשב הכללי במשרד האוצר בקישור הבא.
ריבית הפיגורים משתנה בהתאמה לשינויי הריבית עליה מודיע בנק ישראל, והיא גבוהה מריבית בנק ישראל ב- 8%.

לאחר התיקון ב- 2002 התברר שהבנקים גובים בנוסף לריבית הפיגורים גם הפרשי הצמדה, ושהצו הזה לא חל על כל סוגי ההלוואות, אלא רק על הלוואות צמודות מדד. בעקבות זאת תוקן הצו פעם נוספת, בינואר 2003, ונקבע שאם הבנקים גובים הפרשי הצמדה, יש לנכות את הפרשי ההצמדה מהריבית המקסימאלית.

הטבלה הבאה מסכמת את השינויים בצו.